חג הסוכות – מההסתרה לגילוי האהבה ואיחוד ההפכים

מפי הרב אליהו עובדיה

הפרדוקס היסודי: הסתירה שבין מידת הדין והסיגוף למידת החסד ולימוד הזכות

במסכת סוכה מובאת מחלוקת תנאים קלאסית בנוגע לטעמה היסודי של מצוות הסוכה. התורה מצווה: "כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".

רבי אליעזר סובר כי הסוכות המוזכרות בפסוק הן ענני כבוד שהקיפו את בני ישראל במדבר, בעוד רבי עקיבא סובר כי מדובר בסוכות ממש – סוכות ארעיות שהיו בני ישראל עושים לעצמם בעת צאתם ממצרים.

לכאורה, מחלוקת זו מעוררת תמיהה עמוקה. אם הישיבה בסוכה היא זכר לניסים שנעשו במדבר, מדוע נקבעה מצווה מיוחדת דווקא לזכר ענני הכבוד, ולא נקבע חג או זכר לניסים כבירים אחרים כגון ירידת המן או נביעת בארה של מרים? שאלה זו קשה במיוחד לפי שיטתו של רבי אליעזר, הנדרש להסביר מה יחודם של ענני הכבוד.

מאידך, לפי רבי עקיבא, העובדה שבני ישראל בנו לעצמם סוכות ממש נראית למראית עין כמעשה אנושי פשוט, ומה עניין יש לעשות זכר לדירות ארעיות שבנו בני אדם?

סוד מחלוקת זו אינו מתמצה בבירור היסטורי או מציאותי בלבד, אלא חושף שתי תפיסות עולם קיומיות, רוחניות ופסיכולוגיות עמוקות ביותר בנוגע לדרך עבודת ה', להגדרת השלמות האנושית ולהבנת המעבר ממידת הדין למידת החסד.

שורש המחלוקת התנאית: בין "אינו מעביר על מידותיו" ל"מעביר על מידותיו"

את עומק המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא מבאר הגאון רבי מנדל פומץ בספרו "עיניים המאירות", באמצעות קישור למאמר חז"ל במסכת תענית. הגמרא מספרת על עת בצורת קשה שבה ירד רבי אליעזר לפני התיבה, התפלל ועשרים ואחת ברכות ולא נענה; לאחר מכן ירד רבי עקיבא ואמר: "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו רחם עלינו", ומיד ירדו גשמים.

כשראו חכמים כך ותמהו, יצאה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא מפני שזה מעביר על מידותיו וזה אינו מעביר על מידותיו.

הביטוי אינו מעביר על מידותיו משקף את נתיב חייו התקוף והתובעני של רבי אליעזר הגדול. רבי אליעזר צמח מתוך מסירות נפש טוטאלית וללא פשרות: הוא עזב את בית אביו הורקנוס, שהיה עשיר גדול, והלך ללמוד תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי מתוך עוני ודוחק מחפיר, עד שסבל מרעב כבד במשך שמונה ימים ולא אכל דבר עד שיצא ריח רע מפיו. אביו אף ביקש להדירו מכל נכסיו מרוב כעס על עזיבתו.

דרכו של רבי אליעזר הייתה צרופה, ישרה ובלתי מתפשרת – דרך של דרישות רוחניות עליונות, סיגופים, תעניות וצנזורה עצמית קפדנית, ללא נטייה ימינה או שמאלה. מתוך תודעה זו, כאשר ראה בנו שאינו רוצה לעסוק בתורה כראוי, הדיר את כל נכסיו לשמיים. עבור רבי אליעזר, העמידה לפני ה' דורשת הקפדה מוחלטת, נקיות סטרילית ועבודה נוקבת של שבירת החומר.

לעומתו, רבי עקיבא מייצג את התדר של מעביר על מידותיו – תודעה של לימוד זכות, גמישות, והכלה של כל יהודי באשר הוא. רבי עקיבא הולך בעקבות היסוד המבואר בתורת ברסלב, הקובעת כי חייב אדם לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו רשע גמור – יש לחפש ולמצוא בו נקודה טובה כלשהי.

על ידי מציאת המעט טוב, כדברי הכתוב "וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ", מעלים את האדם לעולם של זכות ומחזירים אותו בתשובה. אפילו בלעם הרשע הושפע מעין טובה זו כשראה את משכנות ישראל והתפעל: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

מכאן מוכרעת המחלוקת על אופייה של הסוכה: רבי אליעזר רואה בסוכה זכר לענני כבוד, כיוון שלשיטתו השכנת השכינה דורשת מהאדם התעלות למדרגות עליונות, פרישה, דרישות תובעניות ועבודת סיגופים גבוהה כדי להיות ראוי לענני הכבוד.

רבי עקיבא, לעומת זאת, רואה בסוכה זכר לסוכות ממש – מבנים ארעיים ופשוטים שעשו בני ישראל כפי שהיו. רבי עקיבא מוצא זכות בעצם העשייה האנושית הבסיסית של עם ישראל, ומלמד שדווקא בתוך המציאות הפשוטה והחומרית שורה השכינה.

תודעת עץ הדעת מול תודעת הכתר והרדל"א

שורש ההבדל בין שתי ההנהגות הללו טמון בפער שבין תודעת עץ הדעת לבין תודעת הכתר והרדל"א (רישא דלא אתידע). תפיסת עץ הדעת, המאפיינת את תודעת הגלות וההסתרה, עוסקת בהבחנות חדות, בשפיטה מתמדת ובביקורת עצמית נוקבת.

במערכת זו, האדם מרגיש לעולם אינו מספיק טוב, וגם כשהוא עושה טוב – הוא מוצא בעצמו פגם או פניות אישיות. זוהי בחינת אינו מעביר על מידותיו: האדם נלכד במאבק בלתי פוסק מול מגרעותיו, מנסה לשבור את חומריותו בעבודת פרך של סיגופים, אך אינו מגיע לשלווה ולשחרור.

לעומת זאת, רבי עקיבא פועל מתוך תודעת הכתר והרדל"א – תודעה אלוקית שלמה שלמעלה מהנהגת המשפט והדין. רבי עקיבא הוא זה שנכנס בשלום ויצא בשלום מפרדס החכמה, משום שלא נלכד בסיפורי ההפרדה והסיבוך, אלא ראה את המציאות כולה כשלמות אחת. מתוך תודעה זו, הוא מסוגל לצחוק למראה חורבן בית המקדש ולדרוש תילי תילים של הלכות מכתרי האותיות, כיוון שהוא מחובר למקור האור הבלתי גבולי.

העתקת הדגש מעבודת הסיגופים והתעניות אל תודעת השמחה והגילוי התרחשה בהיסטוריה הרוחנית עם הופעת תורת הבעל שם טוב. עד ימי הבעל שם טוב, שלטה בעיקרה הגישה הדורשת סיגופים, תעניות ושבירת הכלים כדי להיטהר. הבעל שם טוב חידש את תורת הגילוי, המלמדת כי השלמות הרוחנית אינה נתרמת משבירה עצמית וייאוש, אלא מחוויית השמחה, הביטול וההכרה באור ה' השוכן בכל דרגה.

הגדרת השלמות האנושית: "אדם נקי ביותר הוא זה שאין בו נקיות"

בתוך בירור זה מפציעה הגדרה מחודשת ומהפכנית למושג האדם המושלם. התפיסה המקובלת גורסת כי אדם מושלם הוא מי שמתנהל בצורה סטרילית, ללא פגם, ללא מעידה וללא שגיאה. אולם, תפיסה כזו נובעת מנוקשות של מידת הדין, שאינה מסוגלת להכיל חולשה או מורכבות.

השלמות האמיתית אינה נקיות סטרילית מכל רבב, אלא היכולת של האדם להכיל את כלל חלקי נפשו – החיוביים והשליליים, האורות והצללים – בשלמות ובקבלה. אדם מושלם הוא מי שיודע לאהוב את עצמו ואת בוראו גם בתוך מורכבותו וחוסר שלמותו. כפי שבוטא בשיעור: האדם הנקי ביותר – הוא זה שאין בו נקיות.

עיקרון זה מסביר את ההבדל העמוק בין דרגת צדיק לדרגת קדוש. הצדיק, שעיקר עבודתו היא הבחנה ובירור בין טוב לרע, מתקשה להכיל את המציאות שאינה מבוררת עד תום. לעומתו, הקדוש שרוי במדרגת החכמה והביטול האלוקי, המאפשרת לו להכיל את המציאות כולה, להעלות גם את הנפילות והחסרונות, ולהאיר בתוכם אור אלוקי.

כיוצא בזה, ניתן לראות את ההשלמה ההדדית בין משה רבנו לאהרן הכהן. משה רבנו ייצג את האמת המוחלטת והבלתי מתפשרת – עמידה תקיפה מול הקדוש ברוך הוא ללא ויתור למען עם ישראל, תוך תביעה לעוצמה רוחנית. אהרן הכהן, לעומתו, ייצג את מידת אוהב שלום ורודף שלום, המכיל את חולשות העם, מאזן את המערכת ומגשר על הפערים. שניהם יחד יצרו את השלמות הנדרשת להנהגת האומה.

המעבר מעשרת ימי תשובה לחג הסוכות: ממתוק הגבורות בחסדים ושמחת ההתגלות

הדינמיקה הרוחנית של חודש תשרי נעה במבנה מדורג ממידת הדין והבירור אל מידת החסד, הגילוי והשמחה.

מראש השנה ועד יום הכיפורים, העבודה הרוחנית מתאפיינת בבחינת דרכו של רבי אליעזר: הנהגת המשפט, בדיקה נוקבת, דקדוק במעשים, צמצום וחתירה לנקיות קפדנית. אלו ימים של גבורות ויראה, שבהם הקדוש ברוך הוא מראה את עצמו כביכול בבחינת הסתרה ודין, כדי לעורר באדם פשפוש במעשיו.

אולם, בחג הסוכות ובשמחת תורה מתרחשת התמורה הגדולה: המערכת עוברת לשיטתו של רבי עקיבא ולתפיסת החסידות – התפשטות החסדים, זרימה, הכלה ושמחה עצומה. בעל התניא בספרו "תורה אור" מסביר את המושג זמן שמחתנו באמצעות המאמר "בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב".

הוא מביא משל לאב המסתיר את עצמו מבנו החכם. האב אינו מסתיר את פניו כדי להתרחק או להעניש, אלא כדי לגרום לבנו לחפש אחריו בשוקק ובחפץ לב. ברגע שהבן מחפש ומוצא את אביו, השמחה של שניהם מרקיעה שחקים.

כך בדיוק פועל הסוד של "בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ": ההסתרה והרוגז למראית עין של ימי הדין ("אָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי") אינם תכלית כשלעצמם, אלא אמצעי לעורר באדם כיסופים ותשוקה עמוקה לקשר. כאשר מגיע חג הסוכות, יורד המסך, וההסתרה הופכת לגילוי אור פנים.

זהו סוד מיתוק הגבורות בחסדים: הגבורות והדינים של ימי הנוראים אינם מבוטלים או נמחקים, אלא מומתקים ומשתנים לצורה של אהבה ושמחה מתוך הכלה של כלל הניגודים.

סוד "ואהבת לרעך כמוך" כמתכון לאיחוד הפכים פנימי ולגילוי השכינה

רבי עקיבא קבע כי "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" הוא כלל גדול בתורה. עומק הדברים טמון במילה כָּמוֹךָ: התנאי היסודי ביכולתו של האדם לאהוב את זולתו ללא תנאי וללא שיפוטיות, הוא נכונותו לאהוב את עצמו על כל מורכבותו.

האדם נדרש לבצע איחוד הפכים פנימי בתוכו – לקבל את הניגודים, החולשות, הנפילות והאורות שבאישיותו. כאשר האדם משחרר את השיפוטיות האכזרית כלפי עצמו, מפסיק לעסוק בהלקאה עצמית ומשלים עם מציאותו, נפתחת יזמתו לאהוב גם את האחר כפי שהוא. תורת הגילוי היא תורת האהבה האינסופית, המגלה כי "אַהֲבָה תְּכַסֶּה עַל כָּל פְּשָׁעִים".

תפיסה זו מוצאת את ביטויה המובהק במצוות האושפיזין בסוכה, כפי שמבואר בספר הזוהר הקדוש. הסוכה נקראת צִלָּא דִּמְהֵמְנוּתָא (צל האמונה). שבעת הרועים הרוחניים – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד – שנכנסים לסוכה, מייצגים את שבע המידות האלוקיות מחסד עד מלכות.

כל מידה מייצגת תדר שונה, כולל מידות של חסד ומידות של גבורה ודין. הישיבה בסוכה תחת צל האמונה מאחדת את כל שבע המידות הללו למציאות אחת שלמה, ומעצימה את גילוי השכינה והשמחה בכל יום מימי החג.

נתיבי עבודה ויישום מעשי לחיי היומיום

הקדמת עין טובה ולימוד זכות על כל אדם

מתוך תפיסתו של רבי עקיבא ותורת "עזמרה" של רבי נחמן, יש לאמץ הנהגה קבועה של חיפוש המעט טוב בכל אדם, גם במצבים מורכבים או מול אנשים המפגינים התנהגות שלילית. לימוד הזכות אינו נשאר בגדר מחשבה מנותקת, אלא פועל שינוי ממשי במציאות: הוא מעביר את הזולת למישור קיומי חדש ומסייע לו לחזור למוטב מתוך אהבה.

שחרור השיפוטיות והעברת על המידות

העבודה המעשית ביומיום דורשת מהאדם לחדול מהתנהלות נוקשה של אינו מעביר על מידותיו. יש להפסיק להתעכב על כל פגיעה, קפדנות או חוסר דיוק – הן ביחסים שבין אדם לחברו והן ביחסים של האדם מול עצמו. ככל שהאדם מתרגל להבליג, לשחרר קפדנות ולא להיכנס למאבקי שליטה וצדקנות, כך נפתחים עבורו ערוצים של שפע, רוגע וסייעתא דשמיא.

קבלה עצמית ואיחוד הניגודיות הפנימית

הדרך להשגת שלום פנימי עוברת דרך הפסקת המלחמה העצמית והסיגופים הנפשיים. על האדם להכיר בכך שחוסר השלמות שלו הוא-הוא חלק מהשלמות האלוקית שבה נברא. במקום לשקוע באשמה על חולשותיו, עליו להכיל את הניגודים שבו, לאהוב את עצמו כמוך, ומתוך כך לצמוח מתוך שמחה וחיבור.

התמרת ההסתרה והקושי למנוף של תשוקה ושמחה

בעתות של הסתרה, מרחק, יובש רוחני או קושי בחיים, יש לזכור את המשל על האב המסתיר את עצמו מבנו. הקושי אינו מעיד על דחייה, אלא מהווה הזמנה אלוקית לעורר את הרצון, החיפוש והכיסופים. זיהוי ההסתרה כהזדמנות מאפשר להפוך את זמני הירידה למנוף של עלייה ושמחה עצומה ברגע ההתגלות.

יצירת דיאלוג מכיל בחינוך, במנהיגות ובקהילה

על מחנכים, הורים ומנהיגים ללמוד מהפרדוקס של הסוכה שלא לדחוק או לפסול תלמידים, ילדים או חברי קהילה שאינם נכנסים לשבלונה הסטרילית. דווקא הגורמים המאתגרים, המורכבים והחורגים מהשורה הם אלו שמוציאים מהמערכת כוחות עמוקים של צמיחה, התפתחות ואיזון. מנהיגות אמיתית נמדדת ביכולת לייצר דיאלוג מאחד ומכיל בין חלקים שונים וקצוות מנוגדים, מבלי לטשטש ערכים, אלא מתוך ראיית התפקיד הייחודי של כל חלק בשלמות הכללית.

להיות כלי לאור האינסוף דרך איחוד ההפכים ושמחת הגילוי

תכלית הלימוד והמסר המזוקק היוצא מחג הסוכות הוא המעבר מתודעת גלות של צמצום, חרדה, שפיטה עצמית וסיגופים, אל תודעת גאולה של גילוי האהבה, שמחה ואיחוד ההפכים.

ממקום זה אנו נקראים לצאת מהבית הקבוע והמוגן של דעותינו הנוקשות, להיכנס אל צילא דמהמנותא של הסוכה, ולהסיר את מסכי הדין והביקורת המפרידים בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין זולתנו, ובינינו לבין הבורא.

כאשר האדם לומד להעביר על מידותיו, לראות את המעט טוב בכל נשמה, ולחבק את מורכבות החיים מתוך אמונה שהכול חלק מהשלמות האלוקית – הוא נעשה כלי קיבול זך לאור האינסוף, וזוכה לטעום את טעמה של השמחה האמיתית: שמחת הגילוי של ה' אלהים אמת, המאיר את פניו אלינו באהבה שאין לה סוף.