פרשת האזינו והכנה ליום כיפור – גילוי האהבה האינסופית בסוד התשובה והרוממות

מפי הרב אליהו עובדיה

הפרדוקס שבין חטא לקרבה: המעבר מתודעת דין ומתח לגילוי האהבה האינסופית

הקונפליקט המרכזי הניצב בבסיס עבודת הימים הנוראים, ובפרט במעבר מפרשת האזינו ושבת שובה אל יום הכיפורים, נעוץ בסתירה המדומה שבין מושגי החטא, התוכחה והדין לבין גילוי האהבה והקרבה האלוהית. מנקודת המבט האנושית והמצומצת, יום הכיפורים נתפס לעיתים מזומנות כיום של מתח, חרדה וחשבון נפש נוקשה, שבו האדם נדרש לפרוט את חטאיו ולבקש מחילה על קלקוליו.

אולם, התבוננות פנימית במקורות מעלה תמונת עומק הפוכה בתכלית: כיצד ייתכן שדווקא המציאות של נפילת האדם, החטא והעונש, אינה מהווה קלקול מקרי, אלא חלק מעלילה אלוהית מכוונת שנועדה לגבש חיבור עמוק ואינסופי יותר?

עומק הפרדוקס מתחדד מתוך השאלה: אם הקדוש ברוך הוא ברא את האדם בצלמו ובדמותו, מדוע נגזר על האדם ליפול בחטא ולהזדקק לתהליך מורכב של תשובה? התשובה לכך טמונה בהבנה שהתפיסה האנושית הרגילה שפושטת ולובשת צורה של "דעתנות ותבניות" כובלת את האדם לראייה צרה של שכר ועונש, שבה כל נפילה נתפסת כחורבן וכל תוכחה נתפסת כפגיעה. מנגד, הרובד הפנימי של התורה מגלה כי כל הסדר העולמי של "לכתחילה ליפול ולעלות" אינו אלא גילוי של אהבה שאינה תלויה בדבר – אהבה החורגת מגבולות ההיגיון האנושי והאינטרס.

שבת שובה ועיליית התדר: התשובה כחזרה לאהבת אבא ואמא

החיבור המיוחד שבין פרשת האזינו, שבת שובה וההכנה ליום הכיפורים מתבאר על פי יסודו של הרב רבי אברהם סלונימה, אשר הורה כי אור השבת מסייע לכך שהתשובה תהיה מתוך שמחה וטוב לבב. השבת נקראת "שבת שובה" מפני שעיקר זמנה של התשובה מעוגן ביום השבת קודש, ולא רק בשל הדמיון הלשוני שבין המילים "שבת" ו"שובה".

הפנימיות של תשובת השבת טמונה בכך שבשבת האדם עולה "תדר" רוחני וחוזר למקורו העליון – בחינת "אבא ואמא". הקדוש ברוך הוא מוריד לאדם בשבת תוספת נשמה, שהיא בחינת אהבה אינסופית והארה עליונה, מבלי לשאול את האדם אם הוא ראוי לכך או מעוניין בכך. הארה זו ניתנת מתוך עומק האהבה האלוהית, וכבר בערב השבת, לאחר הטבילה במקווה והכנות, חווה האדם את התפשטות השפע והרוממות.

כתוצאה מעליית תדר זו, כל הבירורים, הטרדות ומחשבות ימי החול נעלמים כלא היו ומאבדים את משמעותם. עיליית תדר של השבת מעלה את האדם אל תודעה שבה התשובה אינה סבל, אלא התחברות טבעית לאהבה האלוהית.

סוד "נורא עלילה": התשובה שקדמה לעולם והפיכת הזדונות לזכויות

סוד התשובה מעוגן במאמר חז"ל כי התשובה קדמה שנברא העולם, והקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם מתוך תכנית זו. מכיון שהתשובה קדמה לעולם, נמצא שאין פגם מוחלט במציאות, אלא הכל חלק ממהלך אלוקי המוגדר כ-"סוד אל נורא עלילה". ההסתכלות הפנימית מלמדת כי אין אדם עושה חטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, שכן שום חטא אינו נעשה מתוך מודעות עצמית אמיתית לחיבור האלוהי.

כאשר האדם מתחבר חזרה אל פנימיותו ומבין את האהבה האינסופית, מתרחש הפלא שבו אפילו הזדונות הופכות להיות כזכויות. מציאות זו מסבירה מדוע ביום הכיפורים נסלחים כל החטאים באמצעות אמירת "חטאנו אבינו פשענו" או אמירת י"ג מידות הרחמים ("ויעבור") עשרים ושש פעמים – מפני שהמחיקה אינה מהלך הגיוני-משפטי, אלא גילוי של אהבה אלוהית שאין לה סיבה וגבול.

הבנה זו מיישבת את היסוד המשנאי "הכל צפוי והרשות נתונה": הכל צפוי וידוע מראש במחשבת הבורא, והרשות הניתנת לאדם היא הדרך שבה יכיל ויקבל את המציאות – האם יקבל אותה בשמחה ובאהבה, או שמא ייכנס למתח ולחרדה.

כדי להבהיר את המעבר מתשובה מתוך יראה ותחושת חסרון לתשובה מאהבה המהפכת חטאים לזכויות, מובא המשל על שני הילדים:

במעגלי החיים מובא סיפור על ילד סיני בשם צ'ינג-צ'ונגר אשר המרה את פי אביו ועשה מעשים רעים בכפרו. אביו תקע מסמר בגזע העץ בחצר על כל חטא שביצע הילד. כשרצה הילד לחזור בתשובה, הוציא האב מסמר אחד כנגד כל מעשה טוב. כשהגיע היום ונעקר המסמר האחרון, עמד הילד מול גזע עץ נטוש המלא בחורים, כשהוא מלווה בתחושה קשה של החמצה ופגם שנארג בעברו.

לעומת זאת, מובא המשל על הילד הישראלי ממושב בדרום, אשר חטא והקשה את עורפו. אביו חפר בור באדמת הנחלה כנגד כל עווון שביצע הילד. כשהחליט הילד לשוב מדרכו הרעה, לא נותרו הבורות ריקים: האב והילד שתלו בתוך כל בור ובור שתיל של עץ פרי. כתוצאה מכך, הפכו כל הבורות והנפילות של העבר לחלקת תפוחים משגשגת ופורחת.

משל זה ממחיש כי התשובה הישראלית הפנימית אינה מותירה חורים ופגמים בעבר, אלא הופכת את עצם הבורות והנפילות למצע לגידול פירות מתוקים של זכויות.

תרדמת אדם הראשון וביטול האני: עומק שבירת הדעתנות

כדי להבין מדוע נדרש האדם לעבור דרך נפילות וקטנות, יש להתבונן בדברי הרב חרל"פ על בריאת אדם הראשון. אדם הראשון נברא בצלם אלוהים בדרגה נשגבה כל כך, עד שמלאכי השרת טעו וביקשו לומר לפניו "קדוש" ולראות בו אלוהות.

כדי למנוע טעות זו, היה הכרח אלוהי להפיל על אדם הראשון תרדמה, על מנת שיידעו הכל כי אדם הוא ולא אלוה. בהמשך לכך, גרם הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון לחטוא, כדי שבאמצעות נפילה זו תיברא מציאות התשובה ויריעת האהבה האינסופית תיחשף בעולם. מכאן צומחת תובנה עמוקה לגבי מצבי ה"קטנות" וה"גדלות" של האדם:

• מצב הקטנות: כאשר האדם שרוי במצב של קטנות מוחין, האגו שלו וה"אני" העצמי שלו נשברים ומתבטלים לגמרי. דווקא ממקום זה של ביטול היש והיסח הדעת, האדם פנוי לצמוח ולגלות דרגות רוחניות גבוהות יותר מאשר במצב של גדלות שבה הוא מרוכז בעצמו.
• שבירת הדעתנות והתבניות: כל עוד האדם אוחז בדעתנות, בהיגיון אנושי ובחשיבה תבניתית, אין הוא מסוגל להשיג את האהבה האלוהית. גילוי השם העליון מתרחש דווקא במקום שבו נגמר ההיגיון והדעת מוסחת.
• ביאת המשיח בהיסח הדעת: חז"ל קבעו כי שלושה דברים באים בהיסח הדעת: עקרב, מציאה ומשיח. אם המשיח היה מגיע באופן הגיוני ומסודר לפי המסלול הריאלי האנושי, החיבור אליו היה נובע מאינטרס ולא מאהבה טהורה. על כן, הגאולה והמשיח מופיעים דווקא מתוך הסח הדעת ומעבר להגיון, שכן האהבה האלוהית היא שם ה' המפורש בגילוי הדיוק הגבוה ביותר.

"את אשר יאהב ה' יוכיח": התוכחה, החורבן והחיבוק הפנימי

תפיסת התוכחה והדין ברובד המשטחי נתפסת כעונש או כהשפלה, אך התורה מלמדת כי "את אשר יאהב ה' יוכיח". התוכחה אינה מיועדת לייצר פגיעה, אלא היא הביטוי העז ביותר לכך שלאלוהים אכפת מן האדם. יסוד זה מתבאר על פי דברי הרב קרליבך על המתרחש בשיא החורבן:

בשיא חורבן בית המקדש, כאשר הזרים נכנסו להיכל, היו הכרובים מעורים זה בזה ומחובקים. מראה זה פלאי ומפתיע: דווקא ברגע של חורבן וסילוק שכינה כביכול, נחשפת האהבה הפנימית והעמוקה ביותר בין הקדוש ברוך הוא לכנסת ישראל, מפני שהתוכחה והחורבן נובעים מעומק האכפתיות והאהבה.

עיקרון זה משתקף גם בסדר התפילה ובמנהגי העדות, כפי שמופיע בסידור המרוקאי בנוסח "דרכי הבורא" ומשפט "עושה מעללי איש". מובא הסיפור על הצדיק שנאנש ונבחן מפני שהתמהמה בתשובתו, ובשל כך נגזרה עליו גזירה קשה. אולם, מתוך אותו עיכוב ועונש בקעה תפילה זכה ועצורה ביותר, אשר הפכה את החילול השם הראשוני לקידוש השם עצום וכהדדי. מכאן עולה כי החילול השם והקידוש השם צומחים מתוך אותו מקור עצמו ושלובים זה בזה.

מכאן מתבאר כי יום הכיפורים הוא יום של תוכחה עצומה הנובעת מאהבה אינסופית. ביום זה, המובא בפסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם… לפני ה' תטהרו", האדם מטוהר ומתמרק בתוך מחשבת הבורא וברצונו הפשוט, שבה הכל כבר מראש מסודר ומטוהר. כל החששות והמתחים הנלווים ליום זה אינם אלא "מתח של גלות", בעוד שהאמת הפנימית של יום הכיפורים היא שמחה עצומה על גילוי האהבה שלא תתבטל לנצח.

להכיל הפכים: רוממות בעלי התשובה ושאגת האריה של הנשמה

על פי מימרא דחז"ל, "במקום שבעלי תשובה עומדים – צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". עומק הדברים טמון בהבנת מהותו של ה"צדיק הגמור": הצדיק הגמור נותר מוגבל בתודעה של שחור ולבן, ואינו מסוגל לחרוג מן התבניות הברורות. לעומתו, בעל התשובה והאדם הקדוש זוכים ליכולת השלמה של "להכיל הפכים" – לחבר בין הנפילה לעלייה ובין החשכה לאור.

הקדוש ברוך הוא מציב בחיי האדם עיכובים, מניעות ו"ברקסים". קשיים אלו אינם מיועדים לעצור את האדם, אלא למנוע ממנו ליפול לתודעה גאוותנית של "הכל בזכותי ואני עשיתי". כאשר הזרימה הטבעית נקטעת, נשבר האגו האנושי ומתגלה האהבה הפנימית והטהורה של הבורא.

בנוסף, מובא היסוד כי "לא יידח ממנו נידח". מנקודת מבט אנושית נראים לעיתים אנשים כ"נידחים", אך מצד הקדוש ברוך הוא אין שום נידח בעולם. הניצוצות האלוהיים יורדים למקומות הירודים ביותר בדיוק כדי שהאדם יעלה אותם חזרה למקורם. כאשר האדם מפסיק לקטלג את עצמו לפי כישוריו החיצוניים ומבין כי עצם מהותו היא "חלק אלוק ממעל", הוא מפסיק לחתוך ולצמצם את עצמו בסיפורים הסברים והגדרות. כל הגדרה חיצונית רק מגבילה את הניצוץ האלוהי שבאדם.

בזוהר הקדוש מובא כי אילו היו בני האדם יודעים את גודל אהבתו של הקדוש ברוך הוא אליהם, היו שואגים כמו אריה. שאגת האריה אינה זעקת פחד, אלא הצעקה הפנימית העוצמתית של החיבור האמיתי והגילוי האלוהי. כאשר האדם חווה את האהבה הזו, הוא הופך לגילוי חי של השם יתברך, והכרת אהבה זו מקרינה ומשפיעה על המערכת כולה, ובפרט על התא המשפחתי.

תורת התשובה והאהבה האינסופית שנפרסה כאן מורה כיצד להפוך את הימים הנוראים מחוויה של מתח להזדמנות של רוממות עצומה.