פרשת כי תצא – סוד האהבה האינסופית המסתתרת בלב הדין

מפי הרב אליהו עובדיה

הפרדוקס והסתירה שבין משפט לחמלה

מצוות בן סורר ומורה נתפסת כאחת הפרשיות המורכבות והתמוהות ביותר בתורה, שכן היא מציגה מציאות קיצונית של דין שאינו מתיישב לכאורה עם מידת הרחמים האלוקית.

השאלה המהותית היא כיצד ייתכן כי ילד, שחטאו מסתכם באכילה ושתייה מופרזים של בשר ויין, יידון למיתה קשה של סקילה על פי ציווי הבורא?

עומק הקונפליקט נחשף בדו-שיח המופיע בזוהר הקדוש, בו פונה משה רבנו לקדוש ברוך הוא בבקשה שלא לכתוב פרשה זו בתורה, מתוך חשש שהיא תהווה קטרוג ופגיעה קשה בעם ישראל.

הפער שבין "תורת חסד" לבין דין כה חמור ובלתי נתפס מבחינה אנושית יוצר את הצורך בבירור פנימי המעלה את המצווה מרובד "עץ הדעת" של שחור ולבן, אל רובד "עץ החיים" שבו מתגלה האמת המוחלטת של ההנהגה האלוקית.

גילוי רצון הבורא דרך הדו-שיח של משה רבנו

הקדוש ברוך הוא משיב למשה רבנו כי כתיבת הפרשה היא דווקא התיקון הגדול ביותר לישראל. על פי הזוהר בפרשת כי תצא, הבורא שולח את שר התורה, המלאך יופיאל, לפרש למשה את סוד הדברים מעבר לפשטם החיצוני.

מתברר כי הפרשה אינה עוסקת רק במקרה משפחתי פרטי, אלא היא משל עמוק ליחסים שבין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.

משה רבנו ראה בפרשה דין קשה ופורענות, אך המבט האלוקי מגלה כי "אין בהם גזירה כליה לישראל אלא בירור ותיקון".

עצם הקריאה בפרשה והלימוד שלה נחשבים כתיקון, כפי שנאמר "דרוש וקבל שכר", משום שהם חושפים את עומק אהבת ה' שאינה מניחה לדין להתממש כפשוטו.

הפסלות ההלכתית כביטוי לרחמים אינסופיים

בניתוח הקבלי של הפסוקים, מתגלה מערכת הנהגה שלמה המבטיחה את שלומם של ישראל:

• "איש" מסמל את הקדוש ברוך הוא כפי שהוא מתלבש במידת הדין.
• "בן" מסמל את עם ישראל.
• "אביו ואמו" הם הכינויים לתפארת ומלכות, הנהגות הקרובות ביותר לעולם הזה, המנסות להחזיר את ישראל בתשובה על ידי תוכחות הנביאים.

כאשר ישראל אינם שומעים, ההנהגה כביכול מסכימה למסור אותם לדין, אך כאן טמון המיתוק העצום: התורה מצווה להוציא את הבן ל"זקני עירו".

הזוהר מסביר כי זקני העיר הם המידות העליונות, חסד וגבורה ("ימים קדמאין"), בעוד שההורים (תפארת ומלכות) נחשבים "קרובים" לישראל.

על פי ההלכה, קרוב פסול לדון, ועל כן הקדוש ברוך הוא חוסם לכתחילה את האפשרות של הנהגת התפארת והמלכות לקטרג או לדון את ישראל.

זהו מהלך של "לפנים משורת הדין", המראה כי האהבה האינסופית של הבורא גדולה מכל חטא, וכי הוא יוצר סיטואציה של "כסאח טוטאלי" רק כדי להוכיח שהיא לעולם לא תקרה.

שורש החטא כגורם חיצוני ולא כפגם עצמי

הגורם שהופך את הבן ל"זולל וסובא" אינו רוע מהותי, אלא השפעה חיצונית של "אכילה עם הגויים", המסמלת התערבבות עם תרבויות זרות ועבודה זרה.

הרב חרל"פ מציין כי בעומק הדברים, אין קטרוג אמיתי על יהודי משום שחטאיו נובעים מהשפעות האומות ומהגלות, ולא מהתוכנית האלוקית הטובה הטבועה בו לכתחילה.

לכן, העונש המתואר בפרשה – "ורגמוהו כל אנשי עירו" – אינו מכוון להשמדת ישראל, אלא לביעור הרע מקרבם.

אנשי העיר מסמלים את כוחות הדין של אומות העולם, והעונש שהם מביאים נועד לזכך את ישראל ולגרום להם "לראות ולירא", אך לא למחוק את זכרם. בסופו של תהליך, הדין מתהפך לרחמים, והבירור מוביל לגילוי של אהבה שאינה תלויה בדבר.

ביטול הדעת והשחרור מהתפיסה המוגבלת

הבנת פרשת בן סורר ומורה דורשת שחרור מוחלט מהשיפוטיות והדעתנות האנושית. מה שנראה לעיניים בשרניות כפורענות ודין, מתגלה במבט רוחני עמוק כשיא של גילוי האהבה.

המציאות המצטיירת בחושים ובשכל היא לעיתים קרובות הפוכה מהאמת המוחלטת, כפי שניתן לראות בביאורו של הרבי מלובביץ' לסיפורה של בילגה.

בילגה, בת למשפחת כהנים, תועדה כמי שביזתה את המזבח ואף קראה לעברו בכינוי הגנאי "לוקוס, לוקוס" (זאב, זאב), תוך שהיא מטיחה האשמה קשה כי המזבח מכלה את ממונם של ישראל ואינו מסייע להם בעת צרתם. מעשה זה נתפס על פניו כביטוי של כפירה וחוצפה כלפי שמיא, אך המבט הפנימי חושף עומק שונה לחלוטין.

אותה בילגה, ברגע האמת שבו נדרשה על ידי האויבים לפעול באופן אקטיבי נגד הבורא ותורתו, סירבה בכל תוקף ומסרה את נפשה על קידוש ה'. מתברר כי הצעקה המרירה שלה על המזבח לא נבעה מריחוק, אלא דווקא מכאב עמוק של בת המצפה לגילוי פני אביה, וכי בעומק נשמתה הייתה אחוזה בבורא בקשר בלתי ניתן לניתוק.

סיפור זה מדגיש שאין מקום לקטרוג על יהודי ועל מצבו החיצוני, שכן הנשמה תמיד נשארת טהורה ומחוברת למקורה, והקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו בצורה שאינה ניתנת להבנה לוגית מלאה. כל ניסיון לנתח את המציאות מתוך "מוחין דקטנות" נועד לכישלון.

השחרור מהצורך "להבין" ומהדעתנות המלווה כל החלטה גורלית, מאפשר לאדם להתחבר להנהגה האלוקית המושלמת ולראות את הטוב המוחלט המסתתר מאחורי כל מסך.

שחרור הדעתנות והשיפוטיות

על האדם להרפות מהצורך לדון ולנתח כל סיטואציה בחיים על פי קריטריונים של שכל אנושי מוגבל.

כפי שמשה רבנו נדרש לקבל את הסבר המלאך כדי להבין את עומק הרחמים בתוך הדין, כך נדרש האדם לשחרר את "האמת שלו" ואת תחושת הצדקנות האישית.

פעולה זו של "שחרור הדעת" אינה חולשה, אלא סגולה נפלאה המביאה לשקט פנימי ולחיבור עמוק לאמת האלוקית, שבה אין מקום לקטרוג על הזולת או על המציאות.

ביטחון פנימי בתוך הצמצום והכאב

מתוך ההבנה שכל עונש הוא "בית ספר" של אהבה ותיקון, על האדם לפתח ביטחון פנימי גם ברגעים של קושי, מחלה או ירידה רוחנית.

כשם שהקדוש ברוך הוא מאפשר את מצב ה"אשת יפת תואר" מתוך אהבה ללא תנאי, כך יש לדעת שהבורא נמצא עם האדם גם בתוך הכאבים והניתוחים של החיים.

ההשתדלות האנושית, כמו הליכה לרופאים, היא רק "ציפורת" חיצונית, בעוד שהריפוי והתהליך כולו מובלים על ידי יד אלוקית מכוונת ואוהבת.

ראיית הטוב המוחלט מעבר למסך

ההנהגה העיקרית העולה מהפרשה היא הקדמת עין טובה ולימוד זכות על כל יהודי, מתוך ידיעה שהחטא הוא חיצוני והמהות היא קדושה.

בדומה לאליהו הנביא שהפך מקנאי למלמד זכות הנמצא בכל ברית, על האדם לאמץ מבט המזהה את הקשר הנצחי והבלתי ניתן לניתוק בין הקדוש ברוך הוא לבניו.

כאשר האדם מפסיק להיאבק במציאות ומניח לבורא להוביל, הוא מגלה שאין באמת דין, אלא רק מערכת אינסופית של חסד הממתינה להתגלות.

להיות כלי לאור האינסוף

המסר המזוקק מפרשת בן סורר ומורה הוא שהאהבה האלוקית לעם ישראל אינה נמדדת במעשים חיצוניים, אלא היא מציאות נצחית ומוחלטת שעומדת מעל כל דין.

האדם נקרא להשליך מעליו את הדעתנות המצמצמת ואת המבט השופט, ולהפוך לכלי שמכיל את אי-ההיגיון האלוקי המלא ברחמים.

מרגע זה, השליחות היא לחיות מתוך ידיעה שכל נפילה היא הכנה לקימה, וכל מסך של דין הוא רק הזמנה לגלות את האהבה האינסופית המסתתרת מאחוריו.

הפיכת התודעה הזו היא המפתח לשינוי אמיתי בחיים, המאפשר לאדם להלך בעולם בביטחון מוחלט ובחמלה כלפי עצמו וכלפי סביבתו.

שבת שלום ומבורך! 🍷🥖

לעוד שיעורים מפי הרב אליהו עובדיה: https://tinyurl.com/Hpnima

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של הרב: https://chat.whatsapp.com/KpjIIL5DN0J9KMg81854J3