ראש השנה – גילוי השכינה מתוך שמחת העצמי והמלכת המלך

מפי הרב אליהו עובדיה

המתח שבין חרדת הדין לתעצומות הגילוי הגאולתי

עבודת ראש השנה נתפסת לעיתים קרובות דרך פריזמה של פחד, מתח ודאגה מפני יום הדין, תפיסה המוגדרת כתפיסה גלותית. מולה ניצבת השאלה המרכזית: כיצד ניתן להמליך את הקדוש ברוך הוא בשמחה ובבטחון כאשר גורלו של האדם מונח על הכף?

הפרדוקס טמון במפגש שבין אפסות האדם מול הבורא לבין הדרישה המהותית להמליך את המלך, פעולה המצריכה דווקא את עוצמת נוכחותו של האדם, את שמחתו ואת הכרתו בערך עצמו כגילוי אלוקי בעולם. השאלה אינה רק כיצד הקדוש ברוך הוא סולח, אלא כיצד האדם יכול להגיע למדרגה שבה הוא סולח לעצמו ומכיר בכך שסליחתו היא חלק בלתי נפרד מהרצון האלוקי.

הסליחה העצמית כהשתקפות הרצון האלוקי

כל עבודת ראש השנה מושתתת על הוודאות המוחלטת בסליחתו של הקדוש ברוך הוא, הנובעת מהיותו חפץ חסד. החסד אינו רק פעולה חיצונית של ויתור, אלא ביטוי של אהבה שורשית שבה אין מצב שהוא לא יסלח.

העומק הרעיוני מלמד כי הקדוש ברוך הוא והאדם הם בחינה אחת של גילוי, אם הבורא לא יסלח לאדם, הרי שהוא כביכול אינו סולח לעצמו, שכן כל אחד הוא גילוי שלו בעולם. מכאן נובעת הקביעה של הרב קוק כי על האדם מוטלת החובה הראשונית לסלוח לעצמו. ללא סליחה עצמית, האדם חוסם את הצינור שדרכו עובר החסד האלוקי, ומונע מהגילוי השלם להופיע.

חטא השכחה העצמית ומהות התשובה כהתעוררות ל"אייכה"

החטא המהותי ביותר של האדם אינו בהכרח המעשה הפעוט, אלא השכחה העצמית – המציאות שבה האדם שוכח את זהותו האמיתית כחלק אלוק ממעל. הקריאה "אייכה" שהפנה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון מהדהדת בכל דור ודור כשאלה: "איפה נעלמת? איך שכחת מי אתה?"

הגאולה האמיתית והתשובה העמוקה תלויות ביכולתו של האדם להיות מודע לעצמו, כי ברגע שקיימת מודעות עצמית רוחנית, אין מקום לחטא. המלכת המלך בראש השנה אינה רק טקס חיצוני, אלא המאמץ לא לשכוח מי מנהל את העסק ולתת לגיטימציה מלאה לאלוקות השוכנת בתוך האדם, המעוררת אותו להשלמה ועוצמה.

ניצחוני בניי – הנצחת המלכות דרך הכרעת התורה בארץ

מושג הניצחון במערכת היחסים שבין ישראל לאביהם שבשמיים אינו מבטא כיפוף ידיים, אלא גילוי עמוק של חיבור. כאשר נאמר "ניצחוני בניי", הכוונה היא שהקדוש ברוך הוא שמח בכך שבניו מנציחים אותו בעולם הזה.

הכוח שניתן לחכמים ולצדיקים לחדש בתורה ולפסוק הלכה הוא המטרה העליונה – שהתורה לא תהיה בשמיים אלא תתבטא דרך השכל והנשמה האנושית כאן בארץ. אמנם כל מה שתלמיד אמור לחדש כבר נאמר, אך החידוש שיוצא מפי האדם ברוח הקודש הוא-הוא דיבורו של השם ממש. הנאה גדולה יש לבורא כאשר האדם פועל מתוך סמכות רוחנית וחיבור פנימי, שכן זהו השיא של גילוי השם בעולם.

השופר כקריאת השכמה מהתרדמה אל הביטול שבשמחה

תקיעת השופר היא הפעולה המעוררת את החיבור הנצחי שבין האדם לבורא ומבצעת מיתוק של הדינים. השופר אינו רק קול המעורר לתשובה מיראה, אלא כלי לגילוי האור הגדול ביותר, המעביר מוחין מהמאציל אל המלכות, שהיא כנסת ישראל.

עומק עבודת השופר טמון בביטול הגמור של הדעתנות העצמית לטובת שמחה צרופה ברצון השם. השמחה היא המהות של המלכת השם, וזו הסיבה להמוני האנשים הנוסעים לאומן בראש השנה – הם מבקשים להתחבר לניגון של רבי נחמן המלמד כי "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", כשהשמחה היא הדרך הישירה להמלכה ללא חישובי היגיון.

העליה מהדעתנות אל הבינה: סוד ה"נעשה ונשמע"

השמחה האמיתית חסומה על ידי הדעתנות – אותה אחיזה אינטלקטואלית ואגואיסטית המפרידה בין האדם למהותו. כדי להגיע לשמחה, על האדם לעלות למדרגת הבינה, שם מתקיים החיבור של נעשה ונשמע ללא מערכת של פירוד.

בבינה אין דעתנות חוסמת, אלא קבלה פשוטה ושלמה של המציאות האלוקית. הדוגמה לחיבור זה היא יונה הנביא, שזכה לנבואה דווקא מתוך השמחה שרקד בשמחת בית השואבה. למרות שיונה ניסה בתחילה לנהל את המערכת ולברוח, הוא נדרש להבין שחיבור הנשמה הגבוה ביותר נעשה מתוך פשטות ושמחה במה שהשם מורה לאדם לעשות.

תקיעת השופר ככוח המנהיג של השנה כולה

על פי תורת חב"ד והאדמו"ר הזקן, המצווה של תקיעת שופר היא מצווה כללית המשפיעה על עבודת האדם בכל השנה כולה. ראש השנה הוא הראש המנהיג את הגוף, וכשם שאמירת לשם ייחוד אחת בתחילת היום משפיעה על כל המצוות הנעשות בו, כך הכנה לתקיעת שופר משפיעה על כל רגע בשנה הבאה.

ההכנה הנדרשת אינה דווקא כוונה קבלית מורכבת, אלא קבלה כללית של עול מלכות שמיים ומסירות נפש לכבוד השם. המלכת השם מתבטאת בכך שהאדם עושה את רצון הבורא בשמחה, ובכך הוא מחבר את המשפיע (הקדוש ברוך הוא) עם המקבל (המלכות), ויוצר אחדות אחת שלמה.

דרכי עבודה והנהגה ברוח ההמלכה

טיפוח הסליחה העצמית כבסיס לעבודת השם: על האדם להשתחרר מרגשות אשם המשתקים אותו ולסלוח לעצמו על טעויות העבר. פעולה זו אינה ביטוי של קלות ראש, אלא הכרה בכך שהוא גילוי אלוקי, ואי-סליחה לעצמו פוגעת בכבוד השם המתגלה דרכו.

התעוררות ממצב של תרדמה רוחנית ושכחה: יש לתרגל נוכחות ומודעות לשאלה אייכה. על האדם לשאול את עצמו בכל עת האם הוא פועל מתוך מודעות לזהותו הנשמתית או שהוא נעלם בתוך שטף החיים והשכחה העצמית.

קיום מצוות מתוך שמחה וחדוה פנימית: ההנהגה המעשית לראש השנה היא לעשות כל פעולה – מהתקיעות ועד הסעודה – בשמחה גדולה. השמחה היא הלגיטימציה שהאדם נותן להנהגת השם בעולם, והיא הכלי המרכזי להמלכת המלך.

הכנה כללית ומסירות נפש בתחילת היום והשנה: כפי שההכנה לשופר משפיעה על כל השנה, כך יש להקפיד על רגע של הכנה ומחשבה טהורה בתחילת כל יום (כגון בברוך שאמר). קבלה כללית של עול מלכות שמיים מתוך שמחה נותנת כוח לכל הפרטים שיבואו אחר כך.

מעבר מדעתנות חוקרת לקבלה של "נעשה ונשמע": במקום לנסות לנהל את הקדוש ברוך הוא או להבין כל דבר דרך השכל המוגבל, יש לשאוף למדרגת הפשטות. עבודה זו דורשת להניח בצד את הציניות והביקורת המחשבתית ולפעול מתוך חיבור שורשי ושמח למהות.

להפוך למרכבה חיה לרצון האינסוף

המסר המזוקק העולה מכלל המקורות הוא שראש השנה אינו זמן של צמצום ופחד, אלא הזדמנות אדירה להתחדשות של גילוי השם בתוך האדם. השינוי הנדרש מהאדם מרגע זה הוא הפסקת המאבק הפנימי והחלפתו בשמחה של חיבור.

כאשר האדם מנצח את הדינים על ידי שופר של ביטול ושמחה, הוא לא רק זוכה בדין, אלא הוא מנציח את הבורא בעולם הזה. עליו לקחת על עצמו את השליחות להיות גילוי חי ורוטט של המלכות האלוקית, לפעול מתוך עוצמה של ניצחוני בניי, ולדעת שכל תנועה של שמחה בעשיית רצון השם היא המלכה אמיתית שמשפיעה שפע וברכה לכל השנה כולה.