בס"ד
בעבודתי כמטפלת אני נוכחת שמספר הסובלים מחרדות ומדיכאון עולה בהתמדה. אי אפשר לבנות פרופיל של הסובלים מדיכאון וחרדה, כיוון שזה חוצה מגזרים, מצב משפחתי, גיל, מעמד חברתי וכו' כשחושבים על כך, קשה להבין, איך דווקא בדור הזה, שזכינו בו לשפע אינסופי, דור שבו נחשב ללגיטימי ומקובל לצאת לנופש, שבילויים הם חלק בלתי נפרד מהחיים, שאנשים לא רעבים ללחם ואין את מלחמת ההישרדות היומיומית שהייתה פעם. דור שבו זכינו לחיות בארצנו עם צבא שלנו ומדינה שלנו. דור שבו כל אחד זכאי לחינוך עבור ילדיו ולשירותי בריאות. דור שבו מובן מאליו שבכל בית יש מכונת כביסה, מקרר, תנור, מיטות וכו' כל הדברים הללו נראים לנו מובנים מאליהם, אך לא היו קיימים בעבר. ואם כך, כיצד בכל זאת, למרות כל התנאים הטובים, כל כך הרבה אנשים מדוכאים, לחוצים, חרדים, מרגישים חוסר מימוש, חווים תסכול, מתח ודאגות? מה הסיבה לכל הרגשות הללו?
הסיבה נעוצה בשיטת החינוך הנהוגה היום, שהתאימה לאלפי שנות גלות, אולם לא מתאימה לדור הגאולה. בגלות עבודת ה' הייתה מתתא לעילא, אדם היה רואה את קטנותו לעומת גדלות ה', ולכן ההסתכלות הייתה, שהאדם נולד חסר, וכל עבודתו בעולם היא לתקן את החיסרון. הדגש היה על תיקון המידות ומציאת הפסול בעצמי ותיקונו. לכן בחינוך אומרים השכם והערב לילדים, שעליהם להשתפר. ומכאן ברור: מה שאתה עכשיו זה לא בסדר, אתה צריך להשתפר בשביל להיות בסדר. זהו המסר המועבר כל הזמן, וחודר לאדם, שלומד מכך לבקר את עצמו ולראות כל הזמן את החסרונות שיש בו. אם נשאל אדם בן 80, שחי כל חייו בגישה זו, ועבד כל ימיו על תיקון המידות, האם עכשיו אתה מרגיש כבר מתוקן? האם עמדת במטרות שהצבת לעצמך? ברור שגם בגיל זה, אחרי שנים רבות של עבודת המידות, יגיד האדם שעליו להשתפר ושעדיין לא הגיע למטרה.
לעומת עבודת הגלות, עבודת הגאולה היא הפוכה. זוהי עבודה מעילא לתתא. האדם נולד שלימות מעצם זה שה' ברא אותו, וכל שעליו לעשות הוא להשלים עוד אל השלימות הזאת. בגישה זו, אנו מקבלים את רצון ה', ומקבלים שה' ברא אותנו בדיוק כפי שרצה. אם כך, כל אדם הוא השלימות. ברור שיש בנו חסרונות, אך החסרונות הם חלק מהשלימות שלנו. אם לא היו בנו חסרונות, לא היינו מתחברים לאף אחד, לא היינו יודעים במה לעסוק. דווקא החסרונות הם הכוח המניע אותנו לפעול ולהתחבר.
כתוב "עולם חסד יבנה", זאת אומרת שהעולם נבנה מיחסים של מאציל ונאצל, נותן ומקבל. ככה נוצרים החיבורים בעולם. וכמו שבכל חלקי הפאזל יש יתרונות ויש מגרעות, והם אלו שיוצרים את החיבור. ללא המגרעות, אי אפשר לחבר את חלקי הפאזל. כך גם אצל האדם, המגרעות שלי יוצרות את החיבור שלי לבני משפחתי, לחברים ולכל מי שסביבי. בכל מערכת יחסים אנחנו נותנים ומקבלים. אדם ללא מגרעות, לא היה מתחתן ולא היה יוצר קשרים חברתיים. אם כך, החסרונות שלנו טובים כמו היתרונות, וכל שעלינו לעשות זה לקבל את עצמנו כמו שאנחנו. בדיוק כפי שה' רצה לברוא אותנו.